הטבע שלנו זה להתחבר לאנשים עם מכנה משותף. רקע משפחתי דומה, חברתי, תפיסות עולם, תחביבים וכו'. ואז יש על מה לדבר. בעבודה התפיסה צריכה להיות קצת שונה. המכנה המשותף של עובדים במקום עבודה זה חזון החברה שכולם צריכים להיות מחוברים אליו ולהאמין בו. להבין מה התרומה שלהם להצלחת החזון. במידה ורוב העובדים מגיעים מרקע דומה אז "קל" יותר להסכים על דברים ולכאורה להתקדם קדימה.
כשיש מגוון רחב של עובדים מרקע שונה, סביבה, אמונות, מצב משפחתי וכו' אז ברור שהדעות יהיו יותר מנוגדות. מטבע הדברים שדעות מנוגדות יגרמו ליותר דיונים / וויכוחים, שנראים חסרי טעם, ושלא מובילים לשום מקום. אבל עצם החיכוך בדיונים יוצר קדמה והצלחה במידה ויוצרים סביבה של פתיחות, הקשבה וקבלה.
בספר No Rules rules של מנכ"ל ובעלים נטפליקס, הוא מסביר איך הוא יצר סביבה שבה כל אחד יכול ליזום, גם עובדים זוטרים ולקבל גיבוי מלא. נשמע הזוי אבל הרעיונות הכי טובים באים דווקא מלמטה במידה ומעודדים את כולם לדבר בפתיחות. הסופרת Erin Meyer שראיינה את המנכ"ל Reed Hastings ציינה שהייתה המומה מהפתיחות של העובדים בזמן הראיונות, הם אמרו מה הם חושבים עליה, על הקולגות שלהם ועל החברה גם אם הדברים היו שליליים (מאוד).
כחלק מהתרבות הארגונית, Reed Hastings מעודד פתיחות. כשמישהו מעלה רעיון למשהו חדש, עושים ישיבה עם האנשים הרלוונטים וכל אחד אומר מה הוא חושב על הרעיון. האם לדעתו זה יצליח, מה הבעיות שעלולות להיות וכיצד אפשר להתגבר עליהם. הביקורת בונה ומפתחת ולבסוף לשיקול דעתו של יוזם הפגישה האם להמשיך ברעיון לאור הפידבקים שקיבל או לא. האחריות לביצוע היא שלו.